בני ברוך -עולם הקבלה הפוך לגמרי מכל מה שדמיינתם!
הבורא שרוצה לפתח אותנו, אני כבר מדבר על האנשים שמקבלים משיכה אליו, הוא מתחיל ללמד אותם איך ללכת לקראתו. אם כלפי כל העולם הוא בכלל נסתר, כלפי האנשים האלה לפי הרצון שהוא מעורר בהם שנקרא "נקודה שבלב", הוא מתחיל במקצת להתגלות. הם מתחילים לקבל הרגשה שמשהו מושך אותם קדימה, בהבנה, בהרגשה, ופתאום הם מקבלים דחייה. פתאום משהו מתבהר להם, ופתאום יש בלבול. זה מפני שהבורא משפיע עליהם בשני כוחות, ימין ושמאל.
לָמה? כדי לתת לאדם אפשרות להכיר אותו, כמו שאנחנו משחקים עם הילדים. ההתפתחות שלנו דומה לגמרי להתפתחות תינוקות, ילדים קטנים. אנחנו משחקים איתם, אבל בזמן המשחק אנחנו משאירים להם משהו שהם צריכים לחשוב איך לעשות בעצמם, "נו, תנסה, תנסה כך, תנסה". אנחנו אפילו לא אומרים את זה, אלא אנחנו רוצים שהילד יתפתח.
אותו דבר איתנו, הבורא מושך אותנו ופתאום כאילו עוזב, הוא משאיר לנו מקום ריק מעצמו, מההנהגה ומההשגחה שלו, כתם לבן כזה. ואנחנו צריכים את הכתם הזה למלא בעצמנו, שאנחנו נהיה דומים לו, שכאילו אם הוא היה עושה, מה היינו מרגישים ואיך היינו מנוהלים, רק שעכשיו אנחנו ממלאים את המקום הזה בהתנהלות שלנו בלהידמות לו. כך מתקדמים.
ואנחנו רואים בהתפתחות שלנו בקבוצות עד כמה שאנחנו נכנסים לכל מיני בעיות, פתאום יש צרות, לא מובן כלום, התנגשויות. וגם כן כלפי העולם, כלפי עצמנו, כל הזמן יש המון קטעים לבנים. כאילו הבורא נעלם, ואנחנו נמצאים בשליטת הכוחות שלנו. אני מתחיל לראות את העולם מתנהל כמו שכל האנשים בעולם רואים. איך במקרים כאלה אנחנו מתחילים להתנהג כאילו שהבורא נמצא? זו העבודה שלנו, זה נקרא "שמאל דוחה והימין מקרבת". שזה שאנחנו מרגישים דחייה, זו לא דחייה, פשוט צריכים למלא בעצמנו נוכחות הבורא, להידמות לו במשהו, כך שאנחנו בתוספת שלנו כלפי העולם נרגיש שמשלימים אותו כבורא.
שוב, כוח עליון, אדם, העולם, היחס שלנו לבורא ולעולם. העולם הוא בעצם אותו המגרש שבו אנחנו מרגישים את הבורא או לא, האם הוא מלובש בכל מה שנמצא סביבי או לא, ואיך אני אעשה מאמצים שאני ארגיש כל הזמן שהוא מלובש בעולם.
התועלת מכל הבלבולים האלה היא שאנחנו מקבלים התייבשות, אכזבה ומרגישים שאנחנו לא מסוגלים להשלים את שליטת הבורא במקומו. אני לא יכול להיות בעולם, בזה שאני בחושך, בחוסר הרגשת הבורא ולהתנהג כמו שהוא נמצא. בזמן העלייה יש לנו הרגשה שבאמת הכל מסתדר, ויש כאן כוח עליון שמנהיג. ואחר כך כשהוא נעלם, אני רואה שאני בכל זאת נזרק, אני לא מסוגל להחזיק מעמד. אני נופל לתכונות שלי, לרוגז, לביקורת, אני הולך לכל מיני תרבויות, לכל מיני טעמים שהם לא שייכים לרוחניות, שורף את הזמן שלי בכל מה שיהיה.
ולָמה בעצם אני לא מסוגל למלא את הבורא? לילדים אנחנו עוזרים להשלים את המשחק איפה שחסר, אנחנו נותנים להם דוגמאות איך לעשות "תנסה כך, תנסה כך", עד שהם ממלאים את הפזל, וכך הם לומדים. כאן זה לא קורה כך, לא, כי אנחנו צריכים להגיע ליאוש הטוטלי מהיכולת שלנו להבין את הבורא בטבע הנוכחי שלנו, ולבקש ממנו ביאוש הסופי, להחליף לנו את הטבע. הילד לא מחליף את הטבע שלו, הוא רק קונה שֵׂכל ורגש חדשים ומתקדם. אצלנו לא, אנחנו כל פעם צריכים לבקש ממנו "תחליף לי תכונות אלו ואלו להפוכים, להשפעה". לכן אנחנו לא מצליחים ולא נצליח אף פעם.