כנס צפון ספטמבר 2012 "הוא ושמו אחד"

"אנו רואים מימות עולם, עד היום הזה, כמה אנשים שמיררו את חייהם בכל מיני יסורים וסיגופים, וכל זאת כדי למצוא איזה טעם בעבדות ה', או לידע מי הוא בעל הבירה! וכולם זרעו חייהם לריק, ויצאו מעולמם כמו שבאו, ולא ידעו רווחה כלל, ולמה לא ענה ה' על כל תפילותיהם? ולמה התגאה עליהם כל כך? ובהחלט, לא התפייס להם? ומה שמו? "גאה על כל גאים", זה שמו."

"ומה מספרים על כך בעלי הפייט?" זאת אומרת, המפרש. "המה אומרים שישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה," מהי המטרה של כל העולם הזה, "שנקרא "טפת היחוד", אשר שוכני בתי חומר" שנמצאים בתוך הרצון שלהם האגואיסטי, החומרי, "הללו כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז" מתוך כל הייסורים, כל הבירורים, כל הבעיות "נפתח איזה פתח בקירות לבם "האטום מאד", מטבע הבריאה עצמה," כך הוא אטום, "ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם. ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד".

אנחנו חייבים לעבור את כל אותם המעברים, את כל אותם האיומים, את כל אותם הצרות ובעיות. שכך נראה לנו, מתוך זה שאנחנו מסולקים, שאנחנו רחוקים מהבורא. ועל ידם אנחנו מתקרבים לטיפת הייחוד, ואז נפתח הפתח. כמו שכתוב, "נסתם הפתוח ונפתח הסתום", ונעשים כבר ראויים להשראת טיפת הייחוד, היא נכנסת בנו ואנחנו מתחילים להרגיש מה זה "דבקות". אבל עד אז אין ברירה, חייבים לעבור את הדברים האלה, ורק צריכים כל הזמן להשתוקק לאותה טיפת הייחוד, ואז זה יגיע. ברור לנו שאנחנו לא יכולים לקפוץ דרך כמה מצבים ומדרגות, כי כל מדרגה, כל מצב, בונה בנו כלי הראוי לדבקות, ובלי שהכלי יהיה שלם אני לא ארגיש את הדבקות. לכן אני חייב לעבור כל מצב ומצב. איך אני לפחות מזרז את ביאת המצבים, את מעבר המצבים האלה? במה אני יכול לזרז אותם? האם בלקרב אותם, בלעבור אותם, בלבדוק אז מה עברתי, ולהיות מוכן לצעד הבא? איך אני מזרז את הדרך? בעל הסולם כותב, "כמה אנשים מיררו את חייהם וכמו שהגיעו לעולם כך עזבו אותו", אני לא רוצה להיות כך, אני רוצה כאן ועכשיו. ואם לא עכשיו, מחר, מחרתיים, אבל אני רוצה להשיג זאת. איך אני מזרז את המצבים? מה עלי לעשות? איך אנחנו יכולים לזרז את המצבים, לעבור אותם מהר? מהם כל המצבים האלה? בשביל מה אנחנו עוברים את כל המצבים? "צריך להבין מהו בהיותו קרוב, הלא "מלא כל הארץ כבודו", ונמצא שתמיד הוא קרוב, אם כן מהו "בהיותו", משמע שיש זמן שאינו קרוב. והענין הוא, שתמיד מחשבים את המצבים כלפי האדם המשיג והמרגיש," לפעמים קרוב ולפעמים לא קרוב. איך נגיע למצב שהבורא יהיה קרוב ואנחנו נבקש, נדרוש, נבכה, "דרשו ה' בהמצאו" . איך אנחנו יכולים לעשות את זה? המרחק לא אומר כלום, זה יכול להיות תלמיד מתחיל שצועק ועובר מהר מאוד את כל המצבים. למה אנחנו לא צועקים? למה לא ביקשת? למה לא דרשת? או להתפלל, לבכות, או לצעוק, או לדרוש. אבל מאיפה יהיה לך הרצון? אין לך רצון, אז למה אתה בוכה? איך אנחנו משיגים את הרצון כדי לתפוס אותו, ולקבל. אני אומר זאת ברצינות, כי זה מה שהבורא רוצה. ברגע שאתה מתחיל לחשוב על זה, הוא מיד מרגיש חולשה, אז איפה החברים? כאן, במקום הזה, הם צריכים להוסיף לך את הרצון שלהם. לכן זה גילוי חוסר הקשר. אז מה עושים?

תלמידים: צועקים "פתח לנו שער".

אולי צריך לצעוק קצת יותר פנימה, לתוך הלב, ולא החוצה? לצעוק "פתח לנו שער" בפנים. תנסו לצעוק פנימה, זה כבר יותר טוב. עוד יותר פנימה, יותר יחד, ועוד יותר יחד. ביחד מרגישים את הבורא, עוטפים אותו, את תכונת ההשפעה שאותה רוצים, ההשפעה ההדדית, הדבר הכי יקר, שאליה רוצים להידבק. להרגיש את המחיצה שבכל זאת נמצאת, אבל כך, פעם אחר פעם, היא תהיה יותר דקה ויותר דקה, עד שתיעלם. אין מה לעשות, חייבים לעבוד עליה, אבל היא כבר מורגשת, שבלב אחד לא מסוגלים להיות. את הבורא, בלב האחד הזה, לא מסוגלים להרגיש, אבל דרך המחיצות, כבר כן. צריכים לעבוד על זה. לא להפסיק את התפילה. הבקשה מהרצון לקבל לרצון להשפיע, זה נקרא "ממטה למעלה". שאני הוא הרצון לקבל המתפלל לרצון להשפיע לתכונת ההשפעה, שהיא תשלוט עלי. כמו שעכשיו הרצון לקבל הוא שמפעיל אותי, כך אני רוצה להיות מופעל על ידי הרצון להשפיע, על ידי תכונת ההשפעה. זה נקרא שאני רוצה להיות "חלק מהשכינה". כולם רוצים יחד, כולם מבקשים יחד, כל העולם מבקש. זו העבודה שבלב הנקראת "תפילה". צריכים לעשות כאלה תרגילים שלוש שעות בשיעור בוקר, ובמשך היום בכל מיני הזדמנויות. ואז זה יבוא מהר. זה נקרא "הקריב אותו לרצונו" , שאנחנו מחייבים את הבורא לעזור לנו. ועם המחשבה הזאת נלך לישון, נקום ונמשיך. אדם צריך רק לא להפסיק, זה העיקר, אין הפסקה. "רוחניות" זה נצחיות, אין הפסקות. אני לא לוקח לעצמי איזה פסק זמן. לכן לא חשוב לנו, אם לעמוד כאן או ללכת לכל מיני כיוונים, לישון, לקום מחר בבוקר, כי אותו הדבר ממשיך כל הזמן, העבודה על הלב, כדי לשבור מחיצות. בלב שמחובר לאחרים מיד יהיה מורגש הבורא. לדרוש את הבורא שישבור את המחיצות.