"אורח ובעל הבית" בזמן הסעודה

בזמן השיעור, כמו שאנחנו כבר ביררנו, לפנות לבורא זה נקרא לפנות דרך הקבוצה.

שאני מבקש שכולם יקבלו מה שהם רוצים, כוח השפעה, כוח החיבור, גילוי הבורא. אני יכול לתת להם את כל היגיעה שלי כדי שהם יקבלו. זאת אומרת, אני מוכן להיות אחרון. ואז אני פחות או יותר בטוח שבלימוד שלי אני מתכוון איכשהו נכון. איך אני צריך לכוון את עצמי בזמן הסעודה?

 במקרה של סעודה אנחנו יכולים להשתדל לפעול, כמו בדוגמה שבעל הסולם נותן לנו, של בעל הבית והאורח. שכל הקבוצה רוצה לגלות את עצמה כאורח (ראה שרטוט מס' 6), כאשר מצד אחד של השולחן זה הנברא, ונברא זה הקבוצה. כי כמו שדיברנו, אדם אחד לא נחשב לנברא. לכן כשאנחנו נפרדים, ואנחנו נמצאים בעולם שלנו, אדם אחד לא נחשב למציאות בעולם העליון. אז קודם כל אני חושב על כל הקבוצה שנמצאת יחד, ויש לנו כוונה לקבל טעמים משותפים יחד, רק בתנאי שזה על מנת לעשות נחת רוח לבעל הבית. איך אנחנו עושים זאת? כשאני בטוח שאני חושב אותו דבר כלפי החברים.

זאת אומרת, אני עכשיו יושב בשולחן, ושואל כך, אם אני חושב שאת הטעמים שאני עכשיו מרגיש, ירגיש קודם החבר, אז יעלם לי הטעם או לא? אם הטעם נעלם, כשאני לוקח את הדבר הטעים ביותר אבל אני חושב על השפעה, אז אני מפסיק להרגיש טעם ברצון לקבל שלי. תכניסו לפה את העוגה הטעימה ביותר, ותעשו מאמץ לחשוב על מישהו אחר, על הבורא, על החבר, והטעם נעלם. אין בפה שום טעם. אחרי שהטעם הזה נעלם אנחנו רוצים לחבר את עצמנו בינינו, כולנו יחד, ואז לקבל מהבורא טעם של אותה הסעודה שאנחנו עכשיו עושים בינינו, למעלה מכל הטעמים האלה, מכל הסעודה שלפנינו על השולחן. את זה לדרוש.

אותם הטעמים, כבר נוכל לקבל אותם מלובשים באור חוזר. הם כבר יהיו טעמים רוחניים. זאת אומרת, שהסעודה שלנו תהיה כמו דוגמה, כמו בדיקה, לעלות מעל הטעמים הגשמיים האלה, לבדוק את עצמנו האם אנחנו נמצאים ביכולת להרגיש טעמים רוחניים, ואז לפתוח את עצמנו לזה. כי אם אנחנו כבר הפסקנו להרגיש טעם, אז יש לנו כבר כוח התנגדות, ואפשר לבקש טעמים. זה בינתיים. זה עדיין לא בדיוק, אבל כדאי לעשות את זה, כדאי לעשות תרגיל. נניח, היום בערב.

מתוך כנס רומא ספטמבר