בני ברוך -עולם הקבלה הפוך לגמרי מכל מה שדמיינתם!
כדי להגיע לדבקות ה', שזאת המטרה, אנחנו צריכים להגיע להשתוות הצורה.
וכדי להגיע להשתוות הצורה אנחנו צריכים להיות ב"הוא רחום אף אתה רחום", זאת אומרת, באותן התכונות. כדי להיות באותן התכונות אנחנו צריכים לשנות את עצמנו מלקבל ללהשפיע. כדי לשנות את עצמנו מלקבל ללהשפיע אנחנו צריכים לראות עד כמה רע לנו בלקבל, ועד כמה אין ברירה וטוב יהיה לנו בלהשפיע. וכאן אנחנו נתקעים בעבודה, כי אין לנו צורך. ולכן או שאנחנו ממציאים את הצורך הזה בצורה מלאכותית, זה לאנשים שיש להם בכל זאת איזו דחיפה ראשונית מ"הנקודה שבלב" מה שנקרא, או שעל ידי הייסורים, שמקבלים הרבה ייסורים ואז הם משתדלים לתת יגיעה.
אנחנו לא רוצים להתקדם על ידי הייסורים, כי זה לוקח עשרות ואפילו מאות שנים ודרך מאוד לא רצויה, נוראית, הייתי אומר. לעומת כל מה שהיה בהיסטוריה, גם לכל האנושות וגם לנו במיוחד, הייסורים של "הדור האחרון", של "ביאת המשיח" הם ייסורים הרבה יותר גדולים. כי הרצון לקבל, האגו הרע שמתגלה שעליו צריכים להתעלות, אי אפשר להשוות אותו עם כל האגו הקטן שהיה מתגלה במשך ההיסטוריה. ולכן אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו משתדלים להתקדם בעצמנו וכמה שיותר מהר.
לכן אנחנו נכנסים לכל מיני פעולות, שהפעולות האלה יתנו לנו חיסרון לראות את הבורא כגדול, כי אחרת אנחנו לא יכולים להצליח. הפעולות האלה צריכות להיות מסוג כזה שבאמת רק הבורא יכול לעזור. והפעולות האלה צריכות להיות גם כאלו שיהיו כמה שיותר קרובות לפעולה הרוחנית, לפי זה שאנחנו מבצעים את הפעולות האלו יחד כולם, לפי חוקי החברה שלנו, שהכתיב לנו רב"ש, ולפי איך שאנחנו על ידי הקבוצה שאנחנו מארגנים לפי הנהלים שלו, מגיעים לעבודה, לפעולה. לאיזו פעולה אנחנו מגיעים? גם לאותה הפעולה שבעל הסולם כותב לנו, שכל העולם הוא משפחה אחת ואנחנו חייבים לזה לקדם את האנושות, לקשר.
לכן אנחנו פועלים בכל מקום שאפשר כדי לגלות לכל האנושות כמה שאפשר, עוד צריכים בזה להשתפר והרבה, שבסך הכל אנחנו רוצים בחיבור של כולם כנשמה אחת סביב בורא אחד. ואם אנחנו פועלים בצורה כזאת, וזה בתוך הקבוצה המגובשת, לחברה החיצונית הגדולה כדי לחבר אותם, גם באיזו תקווה לחבר אותם גם אלינו, גם לכל הרעיון של החיבור הכללי, של החינוך האינטגרלי, אז בזה אנחנו מתחילים להרגיש, עם כל ההצלחות שלנו בשטח, אנחנו בזה, דווקא מפני שאנחנו נמצאים בהתאמה לתהליך הרוחני, מתוך זה, אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו לא יכולים להצליח בלי עזרת ה'.
כי זה כבר מסודר כך, שאנחנו מכוונים את עצמנו כלפי האור, כלפי הדרך הזאת, ואז הוא פועל עלינו ומראה לנו, בונה בנו חסרונות ומביא לנו את ההכרה הזאת, שאי אפשר להצליח רק בכוח העליון, באיזו זכות, באיזו הצלחה מיוחדת שאם תבוא, תבוא, ואם לא, לא. וזה פלא שזה למרות כל ההצלחה הגדולה והכישורים, מפני שהאור פועל ומאיר לנו ומביא לנו את הידיעה הזאת. ואנחנו מתחילים לפחד יותר. וזה טוב, כי אנחנו כבר מתקדמים בדרך האור, בדרך התורה, שאנחנו לא חוטפים מכות ממש, אלא איומים קטנים. כמו שאנחנו אומרים לילדים "תיזהר, אוי ואבוי", כך במקצת ומספיק כדי לכוון אותו. אז נקווה שכך נוכל להתקדם הלאה.
ולפי מה שכותב רב"ש במאמר הזה, מה שחשוב כאן זו גדלות ה'. בסך הכל זה מה שאנחנו צריכים להשיג, בלהעלות את עצמנו ב"אמונה למעלה מהדעת". שלא ללכת על איזו פעולה כדי להרוויח ממנה בצורה גשמית, גשמית הכוונה שתהיה מורגשת בנו איזו תוספת בכבוד, בשליטה, בידיעה, בפרסום, בכל דבר, אלא שזה יהיה כולו לשם שמיים, זאת אומרת, שזה נעלם מהכלים שלי, שאני בכלל לא יודע מה קורה עם התוצאה מהעבודה שלי, זה הכל ממש בורח כמים בתוך חול, נעלם וזהו. אבל אם אני מאמין שזה עושה נחת רוח לבורא, ואצלי כמה שאני ממלא אותו כך אני מתרוקן, אני צריך להרגיש בזה את התוצאה הרצויה. זה לא יכול להיות, התוצאה הרצויה הזאת היא לא יכולה להתקיים בנו אם אנחנו לא נשיג את גדלות הבורא. וזו כל העבודה שלנו.
אז אנחנו רואים בכל הפעולות שאנחנו מבצעים עד כמה שכל פעם ופעם מלמעלה אנחנו כבר מתחילים לקבל את ההכוונה במחשבות, ברצונות, בדחפים, בכל מיני רמזים, שחסרה לנו גדלות ה', גדלות הבורא. ואז כל הפעילות תהיה קלה, לא יהיה אכפת לי שום דבר, רק שאני ארגיש שאני נמצא בשירות של הכוח העליון.