המצבים שאנחנו עוברים בדרך הרוחנית

אם שתי מדרגות האלו הן כל כך מנוגדות, אחת נקראת "עלייה" שלי ואחת נקראת "ירידה", מה אני יכול לקחת ממדרגה למדרגה?

האם אני יכול לקחת איזה תיק עם 20 קילו למטוס, לקחת איתי משהו ממדרגה למדרגה. נניח מהעלייה לזמן שאני יורד, או ההפך. אפילו מהירידה בזמן שאני עולה. בשביל מה? אולי ללמוד יותר טוב את המצבים האלו, זה לעומת זה.

האם אני יכול לעשות זאת, ואיך?

על ידי מה אני יכול ללמוד עליות וירידות, זו לעומת זו?

אנחנו רואים את זה על עצמנו, פעם בא לי לחבק את כל העולם, אין שונאים, אין, כולם אהובים, אני מצדיק את הבורא, הכל ממש בסדר לכולם. פעם אני שונא את כולם, כולל החברים האהובים שהיו לי, ולא יכול לסבול כולל אותי וכולל את הבורא. איך אני נמצא באיזה מעבר ביקורתי בין שני המצבים האלו, האם ניתן ללמוד זה מזה?

לחטט בלב. כל התשובות רגשיות, יכול להיות מתוך חיבור, אבל לא מפסוקים הידועים לנו מהספרים.

כתוב שהמצטער עם הציבור זוכה לראות את כל הטוב, את הנאת הציבור. את אנחת הציבור, ואת העתיד היפה והגדול. זאת אומרת שאנחנו בכל זאת צריכים להתכלל קודם עם הסבל הזה של הציבור. השאלה נשארת פתוחה, מאיזה מקום ניקח כוחות לזה, אם אנחנו לא מסוגלים לסבול ממש את הסבל הקטן שלנו?

השאלה הבאה מאוד מיוחדת, הבנתה נותנת אור לרגלינו, בעזרתה אנחנו יכולים להתקדם בשליטה. השאלה עצמה היא פשוטה, אבל צריך להרגיש אותה.

קודם אנחנו מגיעים לחכמת הקבלה, אנחנו לא יודעים שמדובר בקבוצה, לא אכפת לנו מהקבוצה. אנחנו רוצים ללמוד, לדעת את הסודות בשכל, רוצים לפתוח משהו לעצמנו, לדעת את סוד החיים. אנחנו מגיעים למקום ומתחילים ללמוד, מתחילים לשמוע על ההתקדמות הרוחנית שהיא כך וכך, ופתאום מתחילים לקבל איזה מצב מאוד מיוחד.

כל החיים רצנו אחר התאוות, אחרי ההישגים, אחרי המטרות, היה לנו ברור מה יש לפנינו. ככל שהאגו שלנו היה גדול, כך הוא דחף אותנו ועל ידי זה התקדמנו. כי למי שיש אגו יותר גדול, יש לו פוטנציאל להשיג יותר, ולמי שיש פחות אגו, אז הוא מסתפק במועט, הכל תלוי בכוח האגו. ואז פתאום קורה לנו מצב של ייאוש, חוסר התעניינות, אין לנו דחף קדימה, האוויר יצא מהגלגלים, האגו כבר לא דוחף אותנו קדימה. כבר לא מעניין אותי מה קורה שם, אין לי כלום. כמו שהחבר שלנו אמר, אני לא יכול אפילו לקום מהמיטה, ממש כך, אני לא להזיז אצבע קטנה.

אם לוקחים מאיתנו את האגו, כדי שאנחנו לא נתקדם יותר על ידו, אז על ידי מה אנחנו יכולים להתקדם, הרי זה כוח היחידי שלנו שהיה דוחף אותנו מאחור. יש לנו נקודה שבלב שקודם הייתה מושכת אותנו קדימה, ופתאום היא נעלמת. זה כבר לא מושך, אני נמצא בייאוש, בירידה, לא אכפת לי מכלום, ממש כך, אני כמו מת.

השאלה היא פשוטה, לָמה הבורא עושה זאת, מה הוא דורש בזה מאיתנו. זאת אומרת בחלק מהדרך, מממצב האפס, התקדמנו על ידי הדחף האגואיסטי, רצנו כדי לסדר את עצמנו והכל היה בסדר גמור. הגענו לחכמת הקבלה והמשכנו עם אותו אגו קדימה, כדי לשלוט ולהיות גדולים, להיות מנהיגים חזקים, אבל פתאום יוצא לנו האוויר מהגלגלים. זאת אומרת או שאנחנו יוצאים מהקבוצה, או שנשארים אבל בלי רוח חיים.