בני ברוך -עולם הקבלה הפוך לגמרי מכל מה שדמיינתם!
כשאנחנו מתחילים לגלות את העולם העליון יש לנו באמת גילוי מעניין, לא כמו בעולם שלנו, אנחנו מתחילים להבין שאין עולם עליון ואין כוח עליון, אין בורא, אלא אך ורק לפי מה שאנחנו בונים את עצמנו.
יש שורש לכל הבריאה והוא עשה את העולם הגשמי ונתן לנו רשימו, ניצוץ, נקודה שבלב, להתפתחות הרוחנית, וזהו, וכלום חוץ מזה.
במישור של העולם הגשמי אנחנו יכולים להתפתח, בגשמיות, זאת אומרת לשחק בזה כי אין בכך בעצם התפתחות. עכשיו אנחנו מתחילים להבין שההתפתחות הזאת רק מבלבלת אותנו, מטרתה לבלבל אותנו ולהביא אותנו למצב שנראה שאין לנו בזה כלום.
חשבנו שאנחנו יכולים להגיע להישגים, מרחקים, משהו, נתקענו בכך שאנחנו חוזרים לבהמיות שלנו ותו לא. מה שאין כן בהתפתחות הרוחנית, יש לך רשימו, אם אתה רוצה תתפתח, ולפי איך שתתפתח תבנה את העולם שלך.
בכך אתה בונה את המציאות החדשה מנקודה, מרשימו, מהנקודה שבלב, ואתה חי בה, אתה הבורא. את הכוח העליון שאתה מגלה, שממלא לך את כל המציאות, אתה בונה, הוא נמצא במלכות שלך שבנית, לפי איך שאתה מכתיר אותו, לפי איך שאתה רוצה לראות אותו. זה כאילו שאתה המלך, או שאפשר לומר להיפך, שאתה בונה את המלך, את הבורא, אתה רוצה לגלות אותו, את אותו השורש הקדוש, שקודם לך, שברא אותך, שמנהל את כל העולם. אתה מגלה, אתה מכתיר אותו, אתה עושה אותו. ממש כך, משתמשים במילה "עושה". כמו שאנחנו אומרים "עושים ילדים", זו מילה גסה אבל אי אפשר להגיד אחרת כי אני מייצב אותו בכלים שלי, זה ממש כך.
נאמר כך, אני לוקח חול או טיט, משהו שממנו אפשר לעשות פלסטלינה, ואני בונה כל מיני צורות, ולא יוצא לי כלום, פתאום אני מתחיל לגלות באמצע העבודה, אחרי הרבה מאוד מעשים, אחרי הרבה מאוד שכלולים וחיפושים, לפי איך שאני עובד עם החומר, עד כמה שהחומר הזה מתקרב לצורה הנכונה. אני מקבל חוש עדין כזה ש"או אולי כך יותר טוב, אולי כך יותר טוב, אולי זה יותר נכון". אני מתחיל להרגיש, אפילו שבחומר הזה אין עדיין שום דבר, אבל מבפנים אני מקבל רגישות יתר כזאת שאני מתחיל להרגיש לפי איך שאני בונה את הצורה מפלסטלינה, או מחמר, שהצורה הזאת יותר נכונה. פתאום אני מגיע לאיזו צורה ואז יש בה רוח חיים. זה ממש נקרא שאני "עושה " את הבורא, מכל מיני צורות, רק שהחומר הזה הוא הרצון לקבל שלי, זה ה"אני", זה כל העולם שלי, כל המודעות שלי, כל מה שבכלל אפשר לתאר.
כך אני מקבל כל פעם רגישות יתר, נוספת ומתחיל לבצע צורות יותר משוכללות, יותר מתקדמות של הבורא. זה נקרא שאני "עושה" אותו. אני כל הזמן מחפש מיהו, מהו, א-ל מסתתר וכשאני מוצא, זה קורה בבת אחת, זה נקרא שרצון הנברא ורצון הבורא נכנסים יחד כשני רצונות שהופכים להיות לאחד, זו דבקות. וכך מתקדמים. כך יצא לי להסביר מה זה נקרא "לעשות" אותו, כי הדבר נשמע מאוד מוזר, שרק לפי השתוות הצורה שלנו עם איזה ביטוי שלו, אנחנו מגיעים למצב של השתוות. אז הדמות שבניתי, ההסתכלות על העולם, היא לא כמו עם החמר, אל תדמינו כך. אלא העולם שאני עושה עליו ביקורת ושינוי, שאני ממש משנה אותו לגמרי בהסתכלות שלי, ביחס שלי, אם אני מביא אותו לסדר החדש, הנכון, מיד בתוך הסדר הזה "בום" מתגלה הבורא ואז העולם שלי נקרא "העולם העליון".