בני ברוך -עולם הקבלה הפוך לגמרי מכל מה שדמיינתם!
אחרי שנשאלת שאלה בסדנאות, אתה מקשיב לקבוצות מיקוד, אולי תצטרף בכל שאלה למעגל אחר? זה יכול להעלות את ההתפעלות של החברים.
אני לא יודע אם כדאי בכלל שתהייה קבוצת מיקוד. אני לא מרגיש בה צורך. אלא הבעיה שלנו שאנחנו משדרים את זה לחוץ ולחו"ל, מהמקום שאנחנו נמצאים בסדנה, ואנשים צריכים לשמוע משהו. יושב מישהו בסיביר או באמריקה או באוסטרליה, והוא יושב לבד, הוא שמע שאלה ויושב, ומה הוא? אין לו עם מי לדבר, אין לו עם מי להתכלל, אז קבוצת מיקוד מיועדת לאנשים שיושבים לבד, כי אפילו שניים כבר יכולים ביניהם להתחיל לברר. כי אם אין לו אפילו עוד אחד, אז יש לו הקבוצה הזאת.
עכשיו, כלפינו, אפשר אחרי כל שאלה לעבור לקבוצה אחרת, לעשירייה אחרת. לי לא חשוב מי יושב שם. אני שומע לפעמים באיזה קצב זה הולך, זה נותן לי קצת קנה מידה כלפי האחרים, איך אצלם.
אתם לא רוצים לבטל את קבוצת המיקוד, אלא שאני אשב באחד מהמעגלים?
זה לא טוב, אנשים יסתכלו עליי. הייתי עושה זאת אם הייתי יכול להיות נעלם ביניהם, אבל כך אני אקלקל את השוויון ביניהם. אם היו מקבלים אותי כשווה, הייתי יושב. אבל אם אני אשב, אז כולם יסתכלו, "מה הוא יגיד", ואז אני מקלקל להם את הבירור, אני מוכן לשבת בין הילדים, הם מיוחדים.
רציתי לחלק איתכם משהו ששמעתי מחבר שלנו בסן פרנסיסקו. הוא סיפר איך הוא הגיע פעם ראשונה לכנס בארץ אחרי שהוא למד תקופה מסוימת דרך האינטרנט, שמע שיש כנס, החליט לבוא לארץ פעם ראשונה. הוא היה מלא חששות, התלבטויות. שני דברים קרו לו כשהוא בא לארץ עם כל ההתלבטויות האלה. כשהוא הגיע למקום הכנס בסיטרין הוא לא ראה אף אחד, הוא חיפש אנשים, נכנס לאוהל המרכזי, לא היה שם אף אחד חוץ מהרב שלנו שעמד שם וגרר כסאות מצד לצד, כך הוא הכיר את הגורו הרוחני שלו פעם ראשונה. עוד לפני זה, כשהוא עבר בפתח תקווה, הוא הגיע לבניין, למרכז שלנו, והוא אמר שכל החששות, כל ההתלבטויות שהיו לו, ברגע שהוא ראה את החורבה הזאת שאנחנו קוראים לה ה"בית שלנו", הוא ידע שהוא הגיע למקום הנכון.
אז כמו שאנחנו יודעים זו לא שכיית חמדה ארכיטקטונית שצריך לשמר אותה מהסיבה הזאת. ובאמת, אנחנו אומרים פה מרכז לוגיסטי, מדברים על סכומים של מיליונים, אפשר לחשוב, אז לא זה העניין. הבורא מעמיד אותנו באיזה מבחן רוחני, אולי אתה יכול להסביר לנו באמת במה מדובר?
שוב אתם סוחבים אותי לנושא שאני לא רוצה אותו. גם את הבית שלי לא רציתי לעזוב, באו אליי אמרו "יש דירה, נעבור". עברנו. אחר כך היו קצת בעיות עם השכנים, אז כבר אין ברירה, התחלנו לחפש, מצאנו בית נטוש, בודד, קטן. ושם גם כבר לא יכולנו להיות בפנים, כי הוא היה כבר קטן. חדר הלימוד היה כחמישים מטר, אז היינו חייבים לעבור למבנה שבו אנחנו נמצאים היום.
וודאי שאנחנו גם לא נרגיש טוב אם יהיה לנו פעם משהו יותר מהמקום ההרוס שאנחנו רגילים אליו. כך אדם מסדר את הבית לעצמו, לפי איך שנמצא בפנים בכל מיני חיפושים ובירורים, ואיך שהוא בפנים מגלה את עצמו, הרוס, שפל, והכול, אז כך זה נראה פחות או יותר. ואני חושב שגם רוב הדירות של החברים שלנו הן כאלה. לא הכרתי אף אחד אבל כנראה שזה כך, כי איך יכול להיות שמישהו ישמור על איזה יופי? אנחנו צריכים רק משהו לשימוש, שיכול לענות על הצורך הזה. אין כאן שום דבר מיותר.