לימוד חכמת הקבלה בקבוצות

מאז ימי אברהם מקובלים היו מרכיבים קבוצות, שבהן היו לומדים ביחד את כחמת הקבלה

אנחנו יודעים כבר מזמן, שגם אברהם הרכיב קבוצה, ורבי שמעון עבד בקבוצה וגם משה למד עם שבעים זקנים.

כולם. אי אפשר בלי קבוצות. הבעל שם טוב עשה את כל הקבוצות.

 כל החסידויות.

כן, כל החסידויות הן קבוצות קטנות של מקובלים, שהוא בעצם ייסד אותן. ואי אפשר בלי קבוצה, יש לנו קבוצות עם תקנון של קבוצה מהאר"י, מהרמח"ל ומכל המקובלים. יש לנו גם תפילות שהם התפללו, כאילו בקשו את ההתעלות הרוחנית, כמו התפילה של הרב נועם אלימלך מליז'נסק, ועוד ועוד.

"תפילה לפני תפילה" שמופיעה גם בסידור.

כן, ועוד ועוד. זאת אומרת, מקובלים תמיד היו לומדים בקבוצות כי אי אפשר אחרת, חייבת להיות קבוצה ששם אתה מבטא את עצמך כלפי האחרים ב"ואהבת לרעך כמוך", והם כלפיך, ואז הקשר הזה בין מקובלים הוא מביא את היכולת לקלוט את הרוחניות.

אבל אנחנו נמצאים עכשיו במצב שאנחנו צריכים לפתוח את הקבוצות האלו כמו שכתוב, "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם", "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". זאת אומרת, הקבוצה צריכה להיות כל השבעה מיליארד אנשים, כל האנושות חייבת היום להיכנס כקבוצה אחת, "כאיש אחד בלב אחד" כולם חיים.

אז מתי מקובלים מעדיפים להיות לבד, ומתי הם רוצים להיות דווקא ברבים.

להיות לבד בעבודה אישית שלהם עם הקבוצה, ששם הם מפתחים את השיטה ומתקדמים בצורה אישית. וכדי להשפיע לקהל, הם יוצאים אז החוצה ופותחים את עצמם, וגם יוצאים לרחובות. וזה גם לפי כל ההמלצות וההכוונות שכותבים המקובלים, אנחנו לא עושים את זה על דעת עצמנו וגם לא איך שבא לנו, על זה יש ממש את כל ההמלצות המדויקות והפעולות, שלפי מה שהם כותבים, אנחנו מבצעים.

הייתי רוצה לשאול שאלה על המורה שלך הרב"ש, מסופר שהוא אהב להתבודד בטבריה. אתה יכול לספר על זה משהו, כי הוא בעצם גם היה מתבודד בטבריה וגם היה לומד בבני ברק.

אנחנו היינו נוסעים לטבריה כמעט בכל שבוע ליומיים. יוצאים נניח ביום שלישי בבוקר בשעה חמש, שש בבוקר וחוזרים בערב למחרת. ואז שני ימים ולילה היינו נמצאים בטבריה. נסיעה הלוך חזור, נניח שעתיים וחצי נסיעה לכיוון אחד, וכל יתר הזמן היינו בטבריה. היינו הולכים לים הכנרת, היינו הולכים לחמי טבריה, היינו הולכים לקבר רבי שמעון במירון, והיינו יושבים ולומדים יחד. היה לנו שם בנין, בית כזה נטוש, ובו אנחנו היינו נמצאים.

אז יש מצב שבו נמצאים לבד, ויש מצב שבו נמצאים בקבוצה יותר גדולה. אז לכל אחד זה תפקיד אחר?

זה תפקיד אחר לגמרי. מה שהיה בטבריה, אי אפשר להעביר את זה במילים, זה היה ממש מקום כמו מערה. יכול להיות מערת המכפלה, המערה של רבי שמעון, אני לא יודע איך להגיד, אבל לי היתה הרגשה כזאת שהיינו במערה, נמצאים מבודדים מכל העולם, ואני חושב שאם קבלתי משהו, קבלתי את זה שם.

יש איזשהו צורך, כי עובדה שיש צורך להגיע לשם.

אני חושב שהיה צורך ממש להיות יחד, היה לו צורך למסור משהו לי, שאני אז לא הייתי אפילו מודע איך שזה עובר ולמה זה עובר דווקא בצורה כזאת , ולכן היינו יוצאים.