בני ברוך -עולם הקבלה הפוך לגמרי מכל מה שדמיינתם!
החברים שלנו קיבצו כאן כמה קטעים מאוד מעניינים, מאוד מרגשים, ומאוד מיוחדים, מכתְבי בעל הסולם ורב"ש.
אני אקרא אותם, ואנחנו נדון עליהם, אחר כך נברר אותם על ידי שאלות ותשובות, נעבור את אותן הרגשות שעברנו אתמול, רק בדרגה יותר עליונה ומבוררת. אנחנו כבר צריכים להיכנס לזה להרגל, איך שכל אחד מרגיש שכולם שייכים לאותו הכלי, לאותה המשפחה, לאותה הנשמה האחת, שאותה הנשמה בלבד נבראה, ואנחנו חלקים ממנה. אבל לא חלקים כמו שבעולם שלנו, שלכל חלק וחלק יש ישות משלו.
בעולם הרוחני אין דבר כזה. יש רק דבר שלם. אלא שעכשיו אנחנו נמצאים בערפול, וכמה שנהיה מסוגלים להתחבר כמו נוזלים יחד, או נאמר, כמו מתכת שמרתיחים אותה והופכת להיות לנוזל, וכמה שהופכים את חתיכות המתכת לנוזל אחד, זהו בעצם המצב הרוחני בינינו, שאין שם כבר אף אחד, אלא רק כולנו יחד. ו"כולנו" אז גם נעלם, ונשאר רק כלי אחד.
"אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות." … "ע"כ המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך."[1]
על ידי התרגילים שלנו, אנחנו צריכים להגיע למצב, שההרגשה הזאת שמשיגים כאן, בחיבור בינינו, בהתכללות זה בזה, להיות כאחד, שאני יוצא מעצמי, שהאני נמחק ורק החברים קיימים. ועם ההרגשה הזאת אנחנו צריכים להתרגל לחיות במצב קבוע. וכמה שחוזרים על זה יותר ויותר, ההרגל נעשה לטבע שני, עד שמגלים שכך זה באמת. החוש מתפתח מהמאמצים, האור משפיע כנגד המאמצים שלנו, כנגד היגיעה "יגעתי ומצאתי", אנחנו מתייגעים, האור משפיע, ואנחנו אז רואים יותר ויותר ויותר, קודם כל כך בתוך החושים הפנימיים לחושים. ואחר כך יותר ויותר מרגישים איך שאחרי העולם הזה, נעה מערכת עליונה שמעוררת ומחייה אותו, ואנחנו בעצם נפעלים על ידה ויכולים להפעיל אותה.
לכן הוא אומר, "אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול." רק לכוח ההשפעה הכללי שמקיף את כולם, וממלא את כולם, "ומי שדוחה רגע שנוכח פניו" זאת אומרת, שלא עכשיו, עוד קצת, בפעם אחרת, מחר, אולי בזמן יותר נוח וטוב כביכול, "כי מוקשה הוא" נאמר, אני לא כל כך מוכשר עכשיו, לא כל כך נוח "מגלה כסילותו לכל". זאת אומרת, שהבורא כאילו לא התכוון לרגע הזה שאדם יעשה מאמץ, ונתן לו רגע סתם? אבל אם האדם נזכר בזה, שכן יש עבודה רוחנית, סימן שהוא מוזמן אליה.
[1] בעל הסולם, אגרת י"ח