היחס הנכון כלפי החבר

באיזה סדר אני צריך להתייחס לחבר, כמו לגדול, כמו לקטן, או כשווה?

מה היחס הכי גבוה כלפי החבר, האם שהוא גדול, או שהוא קטן, או שהוא שווה? זו תוספת לאותן השאלות.

אולי יעזור לנו, אם אנחנו נצרף לזה, דוגמת האורח ובעל הבית, גדול קטן שווה. תנסו, אורח כלפי בעל הבית.

אני חושב שכבר ברור פחות או יותר שקודם צריך להיות מצב של לקבל חבר כגדול ומכובד, לכן אמרתי דוגמת אורח ובעל הבית, שהוא צריך להיראות כגדול כי מתוך זה שהוא נראה גדול אפשר לבוא אליו בדרישה, ואני גדול בזה שאני דורש, דורש עזרה, דורש תמיכה, מבקש, זה נקרא "נצחוני בני",[1] ואז מגיעים לשוויון שזה דבקות, חיבור.

הרב"ש כותב, והיום שמענו, שאני מרגיש את החברים קרובים, והמרחק לא פועל בינינו, ושום דבר לא מפריע לנו, ובסופו של דבר הם נמצאים בלב שלי, ואני מגיע למצב שאין חוץ מחברים שום דבר. רק חברים. אז איפה הבורא? זו לא כפירה? זה בסדר כך לומר? אבל כך רב"ש אומר, אז מה זה יכול להיות? תצדיקו אותו.

להשתדל לתת לכל אחד לדבר, זמן קצר ולסיים, עשרה אנשים, כל אחד דקה מקסימום, אפילו פחות.

אם הקבוצה והבורא זה היינו הך, זאת אומרת, לבורא אין צורה, אין לו דמות, אין לו שם, אלא הכל מתגלה לפי מידת החיבור בינינו, וצורת החיבור בינינו זו צורתו, ועוצמת החיבור בינינו זו דרגתו, והמילוי שאנחנו מקבלים מהחיבור שלנו, זה עוצמתו, אז יוצא שקבוצה והבורא זה היינו הך, אז איך אני צריך אם כך לקבל מצבים שהקבוצה עוברת, מעלה, מטה, שבירות למיניהן, גילויי יחסים רעים או טובים?

אם קבוצה ובורא, זה היינו הך, זאת אומרת שאני מגלה אותו בתוך הקבוצה, איך אני צריך לקבל אז מצבים שעוברים בקבוצה?   שאלה קצת יותר קשה, בהמשך לשאלה הקודמת. איך אנחנו יכולים לחבר, שיחס האדם לקבוצה, יהיה כמו לבורא, כמו שבעל הסולם מספר לנו במאמר "גילוי והסתר של ה' יתברך", שפעם אדם רואה שהחברים שלו הם צדיקים גדולים, והכל הולך טוב, והם ממש נמצאים קשורים בעולם כל טוב, מוצלחים בהכל וכן הלאה. ופעם רואה שהם המטומטמים, ולא רוצה להיות איתם, והם כולם בהפסד, וכולי.

איך אנחנו יכולים ליישב את המבט הזה, גם על האדם, גם על הקבוצה, וגם על הבורא. זה המשך לשאלה הקודמת. למי שקשה שיחזור לשאלה עצמה, הקודמת.

יוצא כנראה מכל הנ"ל, ששום דבר לא משתנה חוץ מיחס האדם. וכל מה שהוא מרגיש בבריאה, זה מרגיש דרך הכוונה שלו. לכן נקרא "אני ה-ו-י-ה לא שיניתי", האור נמצא במנוחה מוחלטת, שלא קיים שום דבר חוץ ממצב אין סוף. וכל היתר, מה שנראה לנו לנבראים שקיים זה מתוך זה, כהכוונה שלנו. כשאנחנו מסתכלים דרכה, כמו דרך איזה פילטר, דרך איזו זכוכית צבעונית, מסתכלים כל פעם דרך זכוכית אחרת, דרך כוונה על האין סוף, אז רואים את האין סוף בצורה שונה בהתאם לכוונה, ושום דבר חוץ מכוונה לא משתנה.

אם כן, גם עכשיו אני נמצא במצב שלפני אין סוף, ורק הכוונה שלי היא מקלקלת אותו עד רמת העולם הנוכחי, שכך אני מרגיש אותו. אז איך אנחנו מחזירים את עצמנו, דרך מרכז הקבוצה, לאין סוף? מה זה נקרא אין סוף? או בצורה פשוטה, ישירה, למה אין סוף נקרא מרכז הקבוצה?

[1] "נצחוני בני, נצחוני בני" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, נ"ט, ב' גמרא)