שיעור 04.09.13 ראש השנה תשע"ד- חלק ד'

דרוש א' מתוך שער הכוונות של האר"י.

"הנה נודע כי ביום ר"ה הא' נברא אדה"ר ויום ר"ה של בריאה העולם היה ביום ו' כנודע והנה אם אדה"ר היה נמנע מן הזווג ביום ההוא וגם מן החטא והיה ממתין עד ליל שבת היו כל העולמות כתקנם כמבואר ענין זה בדרושינו אצלנו בחטא אדה"ר" "אדם הראשון" זה הנשמה הכללית, שנבראה אחרי שהתייצבה כל מערכת העולמות, שהיא המערכת שסובבת אותו, החיצונה, אז נבראה הנשמה. הנשמה הזאת רצתה להגיע לאיחוד עם הבורא, ליחוד, לדבקות, לזיווג, להתלבשות הבורא בתוך הנשמה, והיא לא יכלה לתת לו את כל הכלים האלו. פתאום התגלה שהיא רוצה לחבק אותו, לכלול אותו, להזדווג עימו, בצורה שהיא לטובתה עצמה.

אני מגלה פתאום שלטובת האהבה, לטובת הבורא, לטובת האהוב הזה, פתאום זה לטובת עצמי. אחרי שזה נכנס בי כולי, אני מרגיש שאני מתחיל ליהנות. לפני כן לא ידעתי, אבל זה נקרא "חטא". כמו שבירת הכלים, האורות נכנסים דרך חב"ד, חג"ת, עד החזה או עד הפרסא וכשפורצים למטה, פתאום מתגלה שזה על מנת לקבל.

"אבל יען חטא בעצת הנחש הוא ואשתו והנחש בא על חוה והטיל בה זוהמ' קודם שנזדווגו אדם וחוה ומחמת כן יצאו קין והבל אחר הזווג דאדם וחוה מעורבים טו"ר מפני הזוהמא שקדם הנחש להטיל בחוה כנראה מדברי רז"ל ומקצת מאמרי הזוהר אע"פ שיש מאמרי הזוהר אחרים"  מלכתחילה הוכן לאדם, שיהיה לו הכוח הפנימי הזה שייקרא נחש, ואז מתוך הכוח הזה הוא חוטא ומגיע לשבירה. זאת אומרת, כל הכלי הזה שנקרא אדם הראשון, כל הנשמה הזאת, היא ממש נשברת להרבה חלקים בודדים, שנקראים "נשמות נפרדות", שכל אחד נמצא באגו משלו, ברצון משלו, ובזלזול כלפי האחרים.

"דמשמע שבתחי' היו אדם וחוה עסוקים בתשמיש וראה אותם הנחש ונתאוה להם ואח"כ הטיל הזוהמא בחוה עכ"ז הסברא נוטה כדברי המאמרים הנ"ל. ולפי שחטא ואכל מעץ הדעת טו"ר עבירה גוררת עבירה וגרמה לו להזדווג ביום הו' עם אשתו שעדיין היה חול ולא המתין עד ליל שבת שהוא קדש וז"ס אכילת עץ הדעת טו"ר כי דעת הוא מלשון זווג כמו וידע אדם את חוה אשתו ואיש לא ידעה וכאלה רבים." כאן השאלה, מה זה נקרא שאם היה ממתין אז היה הכל בסדר? האם זה איזה תנאי חיצון, ואז מה היה קורה, הרצון שלי היה מתחזק יותר, היה יותר בעל מנת להשפיע? אז הייתי יותר חזק? אז הייתי מקבל איזו עזרה מלמעלה, או אותו רצון שהיה אצלי ללא כיסוי המסך שנקרא נחש, היה כביכול נעלם? מה זה נקרא "להמתין"? אנחנו מדברים כך רק על תנאים חיצוניים, שאחר כך אותו פרמטר, שאם היה ממתין, אותו אנחנו צריכים לתקן. אם היה ממתין, אז היה הכל בסדר, היה מזדווג בליל שבת, והכלים היו מותאמים לאורות. מפני שלא חיכה, הכלים עוד לא היו מותאמים לאורות. אז מהו ההפרש הזה בשעות כביכול, שנעשה בערב שבת ולא בשבת, מה זה הזיווג הזה, כלי ואור עליון? את העניין הזה אנחנו צריכים ללמוד, כי בעצם זאת סיבת השבירה, ואותה הסיבה אנחנו צריכים לקחת עכשיו, כתיקון שלנו. אותו אנחנו צריכים לעשות, אותו "הזמן" כביכול, לתרגם לפעולות ולעשות. אותו הזמן זה בעצם מה שמתפרס אחר כך ל6000 שנה.