תגובות כבויות להודעה זו

כנס בני ברוך בערבה ינואר 2013 "שלהבת במדבר" סדנה 2

אנחנו נכנסים לסדנה, ומכיוון שאין כאן את הקליפ, אני אגיד לכם בעל פה מהם חוקי הסדנה. קודם כל כולם שווים. קטן, גדול, כולם שווים. לא בחכמה ולא בפלפולים, אלא בלב, מתחברים.

לתת זמן דיבור גם לאחרים, ולא שכל הזמן כל אחד תופס משהו ומתחיל רק הוא לדבר, אלא לכל אחד. אני ממליץ, זה לא צריך דווקא לעבור בין אחד לשני, אלא שכל אחד משתתף, כל אחד משתתף וכמה שאפשר. בדרך כלל, בין עשר דקות לחמש עשרה דקות, זה זמן לבירור השאלה. בזמן הזה אתם צריכים להגיע לסיכום, והסיכום צריך להיות ברור, שזאת התשובה על השאלה שאני שואל. אני רואה כי לא דאגתם לנייר ועטים לרישום השאלה, טוב, בסדר, לא נורא, העיקר זה חיבור בלב, אנחנו לא כל כך דואגים לחכמה.

כשמישהו מדבר, אני מקבל את מה שהוא מדבר, את הדברים שנראים לי הטיפשים ביותר, אני מקבל אותם כדבר ה'. הבורא מדבר דרך החבר.

אנחנו לא מחברים קבוצות, אנחנו לא יודעים איך אנחנו מגיעים בכלל אליהם, אנחנו בני ברוך צריכים לקבל כל קבוצה, כל חיבור, אפילו כל מעגל שאני נמצא בו, זה מסודר כך וזהו, מהשמיים. אני צריך לקבל את הנתון הזה, ובטוח שאם אני כבר נמצא בו, אז אני משתדל בכל הלב והנפש להתחבר עם כולם.

אני לא מכניס את ה"אני" שלי, את הבירורים שלי לכל מיני דברים, הבירור שלי הוא רק עד כמה אני יכול יותר לבטל את עצמי, להיכנס במגע עם האחרים, ולהגיע לסיכום פנימי. לא שכל גדול צריך להיות כאן, שאני אדע איך לענות על השאלה בצורה יותר ברורה, יותר מבוררת, "לא החכם לומד", אלא העיקר צריך להיות החיבור. אבל כדי שיהיה חיבור, אני מבקש שבכל זאת כסיום לשאלה, תהיה תשובה. אבל באמת, לא אכפת לי מהתשובה, אכפת לי שזה נעשה בצורה נכונה כדי להתחבר. נניח שזה הכל.

אז השאלה הראשונה, איך אנחנו יכולים להרגיש, שזה הבורא, שעשה חיבור בינינו? הביא אותנו למצב הזה המיוחד? שבכל מיני מקרים, ומאורעות בחיים שאני עברתי, עשיתי, פתאום אני נכלל באיזו קבוצה, וכאן, כמו שכתוב הבורא מביא את האדם ואומר לו "קח לך". זאת אומרת, הוא בוחר לאדם מקום, הוא בוחר לאדם מצב, חברים, מציאות, בקיצור הכל מסדר, ומרגע הזה והלאה, שהאדם כבר מגלה את עצמו "אוי לאן נפלתי", מרגע זה והלאה, הבחירה בידו. אז בואו קודם כל, קצת נתרשם ממה שהבורא עשה בנו, כדי להביא אותנו להיות יחד. בואו נדבר על זה, זה מעניין, מה הבורא עשה, איך פעל על כל אחד, כדי להביא אותו לכאן? עשר דקות, זאת אומרת, דקה לכל אחד.

יהיה מעניין פעם לחבר מזה איזה ספר, בטח יש מקרים מאוד מיוחדים, איך הגיעו לכאן כך כמה אנשים אלינו.

אם הבורא מביא אותנו, דרך כל מיני מאורעות החיים, לקבוצה, וכמו שאומרים לנו מקובלים, אומר "קח לך", אז עלי רק לקבל את זה, ולהתחבר. אחרת אני נלחם עמו. האם אנחנו מודעים לזה, שבהסכמתי עם הקבוצה, בהתחברות עמה, אני מתחבר עם מה שהבורא הציב לפניי, אני מתחבר עמו דרך זה? הוא מביא לי אמצעי להתחבר אליו, ואם אני לא עושה זאת, אז אני מזלזל ביכולת להתחבר עמו, האם זה ברור לי?

שוב, האם ברור לי שאם הבורא מביא אותי לקבוצה ואומר "קח לך", כמו שכתוב בתורה, שהבורא בעצמו שם ידו של האדם על הגורל הטוב ואומר "קח לך זאת", אם אני לוקח, אז סימן שאני מסכים עמו, והולך להתחבר אליו דרך האמצעי הזה שזה קבוצה, דרך הכלי הזה. ואם אני לא מסכים, ומזלזל בקבוצה, מזלזל בחיבור, אז אני בעצם מזלזל בו, במה שהוא מביא אותי. האם זה ברור לנו? תבררו בבקשה ביניכם.

אם הבורא מביא אותי לקבוצה, שם את הקבוצה באמצע, ביני לבינו, אז מה אני צריך להשיג בתוך הקבוצה כדי להגיע לבורא? האם אני צריך לעבור אותה, לעלות מעליה, לקפוץ? לחייב אותם לעזור לי בזה? באיזו צורה אני צריך לעבוד עם הקבוצה, אם הוא שם אותה, אולי כהפרעה בדרך, כמעבר הכרחי, כאיזה פילטר, כאיזה מתאם אולי? איך אני צריך להשתמש בקבוצה, אם הבורא שם אותה ביני לבינו?

השאלה הבאה. אז ברור לנו שהקבוצה זה האמצעי, המתאם, המקשר, המעביר אדם לבורא. כמה מצבים אדם עובר עד שמכיר שהקבוצה היא אמצעי לה', ומתקשר אליו? תנסו לספור, יחד, כמה מצבים אני עובר מאז שאני מכיר. סתם באתי לאיזה מקום שבו לומדים קבלה, מה אכפת לי מכל האנשים האלה, יותר טוב שלא יהיו כאן, אני אהיה יחד עם המורה וזהו. מה אני צריך אותם, הם רק מפריעים, שואלים שאלות טיפשיות, מפריעים כך וכך, אין ברירה, בסדר, אבל אולי אני יכול לקנות את המורה, אולי אני אשלם אפילו שייתן לי שיעורים פרטיים וכולי וכולי. עד שאני מתחיל לראות בהם משהו שעוזר,עד שאני מתחיל להכיר שזאת הנשמה שלי, כמה שלבים אנחנו עוברים? בואו תתארו כל מצב ומצב, מה עברנו ומה עוד לפנינו? תנסו, אבל יחד, לספור.

יופי, הצטרפו אלינו עוד אנשים, חברים שלנו שהגיעו.

 השאלה הבאה, אז הקבוצה זה מין מתאם, ביני לבין הבורא, הוא שם לי אותה, כדי שאני אתאים את עצמי אליו, ואז אני אגיע לדבקות. איך אני מתאר, מצייר, את הדבקות הזאת? האם בזה שאני מגלה את הבורא בתוך הקבוצה? או שאני דרך הקבוצה רואה אותו, אני דרך הקבוצה מגלה אותו? או שאני מתייחס לקבוצה והוא מתייחס לקבוצה, ואני צריך להידמות ביחס שלי לקבוצה כמו שהוא מתייחס אליה?

הוא רואה את הקבוצה הזאת שהיא השלמות, ובעיני זה אולי ההיפך. איך אני מתייחס לקבוצה כמו שהבורא מתייחס אליה? איך אני מוצא את היחס הזה? איך אני מוצא את השלבים, בלתקן את היחס שלי אליה, אם אני רוצה להידמות לבורא? באיזו צורה אני צריך לראות אותה? היא בעצם מושלמת, ואם כבר אז אני מקולקל. באילו אופנים אני מתקן את עצמי?

 

מלמעלה הבורא, מלמטה אני, באמצע הקבוצה. אני צריך להתייחס לקבוצה כמו שהבורא מתייחס לקבוצה ואז אנחנו שם נפגשים, אז איך אני מגיע לזה?

 אנחנו בני ברוך לומדים שרק העבודה שלנו בקבוצה, בלבנות אותה, ליישם אותה, לייצב אותה, בצורה יותר ויותר טובה, זו הפעולה היחידה שניתנה לנו, וכל היתר מה שאנחנו עושים בחיים זה סתם נדמה לנו שאנחנו עושים משהו, זה הבורא עושה. הפעולה היחידה שנותרה לנו, שבאמת מיוחסת לנו, זה העבודה בקבוצה, והבורא עושה לנו בזה כל מיני בעיות. אנחנו יודעים מה קורה בקבוצות, אילו "טריקים" הוא עושה בקשר בינינו, אילו הפרעות, חיצוניות, פנימיות, אילו חשבונות. ואין לנו מנוס, אנחנו לא מסוגלים להחזיק את עצמנו בלי להעביר את זה לפסים אישיים פרימיטיביים אגואיסטיים ארציים.

מה לעשות עם היחסים האלה, בקבוצות, שאני לא יכול לייחס אותם לה', לבורא, אני מייחס אותם לי, לאחרים, מוריד אותם ממש למטה, בִמקום לראות שזה הדבר היחידי, שהוא רוחני? איך אנחנו, בכל רגע ורגע, יכולים לא לשכוח את זה שדווקא ביחס שלי לקבוצה כמו לבורא, ביחס אליה כמו לדבר השלם, שכל החסרונות שאני רואה הם שלי, בי, "כל הפוסל במומו פוסל", כך אני. איך אני יכול לשמור את עצמי מלהוריד את הכל לצורת שוק, בִמקום בירור רוחני והתעלות רוחנית?

זה אפשרי רק על ידי תמיכה זה בזה, "איש לרעהו יעזורו". התמיכה הזאת נקראת "ערבות". איך אנחנו יכולים כאן, עכשיו, ברגעים האלה והלאה, להיכנס להתחייבות כזאת, להחזיק זה את זה שאף אחד לא ישכח, שכל אחד מסתכל על כולם, על הקבוצה, כעל משהו עליון? שהבורא ייצב לפניו דבר שלם, דבר רוחני, עולם רוחני, עולם עליון, ורק ביחס שלנו תלוי אם אנחנו באמת נגלה את זה כעולם העליון, או שנישאר כך. איך אנחנו נחזיק זה את זה, שכולנו נשמור על היחס הנכון ואז פתאום אנחנו מגלים שבאה לנו ראייה חדשה, האור פועל מבפנים ומגלה לנו שזו השכינה, שזו מלכות, שזה מקום גילוי הבורא? מה חסר לנו כדי שאנחנו נהיה רק בבירורים, במקום הנכון, היחידי בלבד, ובבירורים הנכונים, ואז בקלות עושים זאת? במה אנחנו יכולים לתמוך זה בזה? במה אנחנו תומכים זה בזה, כדי שבִמקום קבוצה לראות מקום לגילוי הבורא?

 לפי זה אנחנו יכולים לקבוע לעצמנו תרגיל, כתוב שצריכים לצפות למשיח בכל רגע שיבוא, לאור הזה שמושך אותנו למעלה לחיבור ולדבקות עם הבורא. אז קודם כל, להיות כל הזמן בציפייה הזאת, ולתאר שאנחנו כולנו בזה מתייחדים, מתחברים, נכללים, דבוקים, ואז בזה אנחנו דבוקים בבורא. "בורא" זאת צורת הקבוצה המתוקנת, "בוא וראה".

אם אתה עשית את הצורה הזאת, על כל ההפרעות שהוא ייצב לך, אתה התגברת עליהן, ורצית לראות תמונה שלמה, בכך שאת הכל ייחסת לאגו שלך, לפּרעה שלך, וראית, השתדלת איכשהו, ניסית לראות את הקבוצה כשלמה, וזאת היגיעה שנתת, אם גמרת את היגיעה, אתה בזה מגיע לגילוי הבורא.

אז איך אנחנו, מרגע זה והלאה, יכולים להיות בנטייה הזאת, כל הזמן לחכות שיבוא הרגע, שאני מסיים את היגיעה שלי בלראות את הקבוצה בצורה שלמה? כי הצורה השלמה של הקבוצה זה בדיוק צורת הבורא. איך אני כל הזמן נמצא רק בזה ורק בזה, רק בלהרגיש אותם שלמים? והצורה שמתגלה, אז זה הוא הבורא.

אתם יכולים להתחייב? אנחנו חייבים מעכשיו והלאה לקבוע יחס כזה. ברור לנו שהקבוצה זו אותה הצורה המקולקלת שלנו, שאנחנו צריכים את כל הקלקולים שמתגלים בה, מחוצה לנו, לשייך אותם אל עצמנו, ולראות אותה שלמה. בזה הכרת הרע, בזה הבקשה לבורא שיצא ויתקן לי את הצורה הזאת, בזה כל הפּרעה בסופו של דבר נפרד, אני מפריד אותו מהקבוצה בצורה הזאת, ומשאיר אותה בצורה המושלמת, היא הופכת להיות לשכינה ובה אני מגלה את הבורא.

אז אנחנו בני ברוך נשתדל כך כל הזמן להחזיק את עצמנו מעכשיו והלאה, אתם תראו עד כמה שבדאגה הדדית, זה יהיה קל. אנחנו נמצאים כאן במעמד מסוים, מאוד מיוחד, אם אנחנו כך נשתדל בפנים, זה יהיה קל לכל אחד, ואתם תתחילו להרגיש איך אתם מתקדמים בלאבחן, מה זה נקרא "בוא וראה", "בורא", איך מתגלה הצורה הזאת ומתחילה ממש להתלבש בכם. נקווה שנצליח מכאן והלאה.

תגובות סגורות .