תגובות כבויות להודעה זו

השקעה בקבוצה

ברוחניות אנחנו מגיעים מדאגה מלאכותית, ואחר כך יותר ויותר דאגה.

למה? כי אם אנחנו משקיעים בחברים אפילו בצורה מלאכותית, אז מתחיל להיות לנו אכפת ממה שקורה עם ההשקעה שלנו. אז כמה שאני משקיע יותר בקבוצה, בחברים, כך אני מתחיל לדאוג להם יותר, הם נעשים חשובים לי, כי שם השקעתי הרבה יגיעה, הרבה כוחות שלי. ואז אני מגיע באהבה אליהם, כלדבר חשוב. אני מתחיל לדאוג מה חסר להם ומי יכול לעזור. באין אונים, אני גם מגלה כבר מחוסר ברירה שאני חייב כאן איזו עזרה, כוח עליון שיכול לעזור להם. אז אני פונה אליו שיעזור להם, כדי שהם יגיעו למה שהם רוצים. הם רוצים להגיע לגילוי, אז שיהיה להם גילוי. לחיבור, אז שיהיה להם חיבור. ואני דואג להם כמו אמא שדואגת כלפיהם, רק שיהיה להם את זה, ומבקש מהבורא. אז אני מתחיל להיות זקוק לו שיעזור להם.

כשאני פונה לבורא ומשקיע בו את התפילה שלי כדי שיעזור לחברים, אז הוא לאט לאט, מתוך ההשקעה שלי בו, נעשה חשוב לי. ואז אני מתחיל לאהוב אותו, כי הוא הכוח שיכול לעזור, וחוץ ממנו אף אחד לא יכול לעזור. וכך אני מתקשר, אני, חברה ובורא יחד. ומזה אנחנו מגיעים למצב שאני מבקש מהבורא שיעזור לחברה.

אבל מתי אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מתחברים בינינו, ודואגים להשפיע נחת רוח לבורא? מלהשתמש בבורא שיעזור לנו, לזה שאנחנו מתחברים כדי להשפיע לו נחת רוח. מה אתם חושבים?

אנחנו מתחילים מאדם, אחר כך קבוצה ואחר כך בורא, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". כל זה  מתבסס על הביטול של האדם, ביטול עצמי. אדם, קבוצה, בורא, וצריך לבטל את עצמו יותר בכל פעם. מה ההבדל בין ביטול עצמו כלפי הקבוצה לבין ביטול כלפי הבורא? מה ההבדל בין אהבה לקבוצה, אהבת חברים, לבין "מאהבת חברים לאהבת ה'"?

במערכת שלנו, של הנשמות שמתחברות יחד לנשמה אחת, יש חלק מתוקן. המקובלים שעשו את העבודה שלהם כבר ותיקנו את המערכת, הם כתבו לנו על המערכת הזאת. הם מתקיימים במערכת הזאת כחלקים מתוקנים, מתוקנים כלפינו, שמוכנים לבוא ולעזור לנו. איך אנחנו פונים אליהם שיעזרו לנו? מה אתם חושבים, איך לפנות אליהם? הם כמו אבות שלנו, כך הם גם נקראים. איך אנחנו פונים אליהם שיעזרו לנו, באיזו בקשה?

מתוך כנס חיבור בצפון 2012

תגובות סגורות .