תגובות כבויות להודעה זו

הסיבה האמיתית לשמחה

כאן נברר איך מגיעים לשמחה ולמה אפשר להגיע לשמחה מתוך הצער.

השאלה הראשונה. כתוב "אין שלם מלב שבור". לָמה? למה אין שלם מלב שבור?

כתוב "קרוב ה' לנשברי לב". למה דווקא כשהלב שלי שבור הוא קרוב אלי? ואם הלב שלי שלם, אז הוא לא קרוב?

כתוב "שיש מצווה גדולה להיות בשמחה". גם כתוב "עבדו את ה' בשמחה". למה רק בשמחה ובאיזו שמחה אנחנו צריכים לעבוד את ה'? שאם לא בשמחה, זה לא נקרא "עבודת ה'". למה לא יכולים מתוך עצבות או מתוך רוגז או מתוך לחץ או מתוך משהו? כמו שאנחנו בדרך כלל נמצאים. ואיך אנחנו נגיע לשמחה, ושמחה כזאת שהיא נקראת "מצווה גדולה"? זו הפעולה עצמה או מצב הרוח שמלווה אותה או המטרה? איך זה להיות במצווה כזאת שהיא נקראת "שמחה"?

מאיזו סיבה אמיתית אני מגיע לשמחה? מאיזו סיבה אמיתית אני מגיע לשמחה?

אנחנו שמענו שבעבודה רוחנית תמיד שני הפכים נמצאים בנושא אחד. איך זה יכול להיות? ולעניינו, איך יכול להיות שאני נמצא בצער, בכאב, ויחד עם זאת בשמחה? וזה לא מכבה זה את זה, אלא דווקא מחזיק זה את זה. וזה לא איזה מזוכיזם, אלא ממש שלמות בשני הרגשות האלה, כששני חלקים הם כנושא אחד שלם. כאב ושמחה. סבל ושמחה.

אז מאיזה צער אנחנו שמחים? על איזה צער צריך לבקש שיהיה וכמה שיותר? ואיזה צער לא כבה על ידי שמחה, אלא דווקא ההיפך, כמה שאני מרגיש יותר צער, אני יותר שמח ואחרת זה לא מתקיים.

על ידי איזה עיקרון, איזו הבחנה, איזו תכונה, אני מעורר גם צער, גם שמחה, גם שניהם, ומתקדם עם שניהם יחד קדימה? והאם את העיקרון הזה אפשר להשיג לבד או דווקא הוא, הוא בלבד, מושג על ידי הקבוצה ודווקא הוא בלבד המקדם אותנו למטרה? שבזה יוצא שגם צער וגם שמחה הם כשני קווים שאני איתם, מעליהם, עולה להיכל ה'. על ידי איזה עיקרון אני מגיע בשימוש צער ושמחה, בשניהם יחד, למטרה?

מתוך כנס חיבור בצפון 2012

תגובות סגורות .